בכל פעם שאני מתארחת בשבת בבתיהם של שלוחי הרבי בעולם, אני נוהגת ללקט מנהגים ואפיזודות שפותחים את הלב ומחממים את האווירה. לאחרונה הייתי במוסקבה. בסיום סעודות השבת שמתי לב (לא יכולתי שלא) לתופעה מרתקת. כל הילדים, האורחים והמקורבים בביתו של השליח ברכו את ברכת המזון בשירה מילה במילה בדיוק כמו בקייטנה. כמובן שגם השליח בירך איתם באותו אופן.

במלווה מלכה סיפרה לי אשתו כי החלה במנהג הזה לפני שנים רבות כאשר שמה לב שילדיה הקטנים משמיטים פה ושם מילה ולעיתים קרובות מתבלבלים בין קמץ לפתח ובין ציירה לסגול.

עוד היא סיפרה לי כי בדיוק בשבוע בו החליטה "לטפל" בברכת המזון של משפחתה, נתקלה בהשגחה פרטית מופלאה בסיפור על הבן-איש-חי באחד מעיתוני השבת…

היה זה סיפורה של אישה פשוטה שהייתה נשואה לאיש פשוט שהקפידה והרגילה את בני ביתה לברך את הברכות בקול רם. פעם אחת נכנס הבן-איש-חי לביתם וחש באווירה מיוחדת. הוא ביקש מהאישה שתספר לו מה מיוחד בביתם. ולאחר חקירה ודרישה שמע ממנה כי מאז היו לזוג צעיר החליטו לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולעשות כל אשר יבקשו.

ועדיין לא נחה דעתו של הרב. האישה קימטה את מצחה, הרהרה ואמרה: "כן. אף קיבלנו על עצמו לברך ברכות ולשיר זמירות שבת בקול רם ולברך יחדיו את ברכת המזון". ובעוד הבן-איש-חי מאזין לדבריה בתשומת לב, החלה לספר כי פעם אחת אירחו בביתם איש שהיה נראה חשוב ומבוגר. הם ברכו את הברכות בקול רם כמנהגם, שרו את הזמירות וברכו ברכת המזון במקהלה. כעס האורח החשוב וביקש מהם כי יחדלו מכך.

כמנהגם, העדיפו לרצות את האורח, וחדלו משירתם הקולנית. בצאת השבת מיהר האורח להוציא מצקלונו כלי כסף מהודר והניחו בפניהם מתנה על כי נענו לבקשתו. מאותה שבת פסקו מלשיר זמירות שבת בקול רם אך המשיכו לברך יחדיו את ברכת המזון.

באחת השבתות חזר האורח לביתם וכאשר שמע את ברכת המזון המשותפת, חרה אפו. פניו האדימו והוא צרח: "אמרתי לכם לחדול מכך!". ושוב, כמנהגם, התנצלו בפני האורח וחדלו מכך. בצאת השבת הוציא האיש מאמתחתו שעוני זהב ומסר להם בבקשו כי יפסיקו לברך את ברכת המזון בשירה ובמקהלה.

האישה לא יכלה יותר שאת את הדברים ואמרה לו: "וכי באת לרוקן את שולחננו מתוכן? הא לך בחזרה את כלי הכסף ושעוני הזהב. אין לי בהם חפץ. מוכנה אני לשלם כל הון על מנת שבני ביתי יודו לה' בשירה ובזמרה על האוכל, השפע וברכתו השוררת בביתנו".

תיכף עמד הצדיק מורנו הבן-איש-חי על רגליו ואמר: "דעי לך שמנהגים אלה שהנהגת בביתך עשו רעש גדול בשמים והשטן לא יכול היה לשאת זאת ושלח לכאן את שליחו על מנת שתפסיקו לגרום נחת רוח כה גדולה לבורא יתברך שמו. ובזכות שהתעקשת על מצווה זו, מלא האור את ביתכם. אתם לא חשים בכך משום שאתם גרים כאן, אך אני, מיד כשנכנסתי, הרגשתי באור הגדול ולכן חקרתי ודרשתי על מנת להבן את מקורו".

***

בפרשת השבוע כתוב "תיקחו את תרומתי". לא כתוב את תרומתם, אלא את תרומתי. "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו". הכל של הקב"ה, גם מה שנדמה לנו שהוא פרי ידינו ומאמצינו. מה הפלא איפה שישנם אנשים שמבינים שיש להודות לה' בקול רם על כל מה שהוא נותן לנו.

בכלל, תרומת המשכן בה עוסקת פרשתנו, נועדה למעשה לבניית משכן לשכינה פה בעולם הזה – להשרות שכינתו עלינו. וזה בדיוק מה שעושה הברכה – היא מבריכה – מורידה מלמעלה למטה שפע של ברכה והצלחה.

המצוות כולן ובכללן מצוות הצדקה (ותרומת המשכן) נועדו על-מנת לחבר אותנו עם הקב"ה. מצווה מלשון "צוותא" וחיבור. והברכות ממשיכות את השפע האלוקי לעולם הזה הגשמי. גם היום, אנחנו יכולים להביא את האור האלוקי לתוך ביתנו. כל שעלינו לעשות הוא לברך, להודות ולהלל לקב"ה .

ושכנתי בתוכם. בתוך כל אחד ואחד.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו [email protected]