לפני מס' ימים נתקלתי באחת מהרשתות החברתיות במכתב מרגש במיוחד.

את המכתב כותבת אמא גרייס ליום הולדתו הראשון של בנה שליו, ילד עם תסמונת דאון.

והיא כותבת לו כך: אתה ילד מיוחד שלי, ילד מגן העדן. נכנסת לחיי לפני בדיוק 365 ימים, קטן ועדין, חלש אך עוצמתי, ואני רק רציתי לחבק אותך.

זמן קצר לאחר שנולדת נודע לי שחיי השתנו לנצח. כל החלומות, הציפיות והתוכניות התנפצו בין רגע, כשהאחות בישרה לי שאתה לוקה בתסמונת דאון. הייתי רוצה לחזור לרגע הזה, למרות הכאב הגדול שהרגשתי. הייתי רוצה להעריך יותר את הרגעים הראשונים של חייך ולחגוג את נשימותיך כפי שתמיד תיארתי. הייתי רוצה לחזור לרגע הזה ולראות סרטן של חיי 365 ימים קדימה. לראות כמה אני צוחקת, כמה אני מאושרת וכמה אני אסירת תודה למתנה הנפלאה שקיבלתי…

לעולם לא אצליח להסביר במילים מה אתה עבורי וכמה ליבי מלא באהבה אליך. לפעמים עדיין נדמה לי כאילו הכל חלום. שאולי לפתע
אתעורר ואגלה שחלמתי אותך.

מוזר שלמרות הכל, במבט לאחור, אתה בהחלט אותו הילד עליו חלמתי. חלמתי על ילד חייכן ומלא אהבה, חלמתי אותך קסום, אדיב בעל חוכמה ובינה. וקיבלתי אותך, ילד מיוחד שלי, כמתנה נפלאה, עטוף בשלל צבעים שבא ללמד אותי מה זאת אהבה.
המכתב ממשיך ונוגע ומרגש עד דמעות..

גרייס יקרה, את אמא מדהימה. עוצמתית חמה ומלאה באהבה. ולא בכדי בחר בך אלוקים לגדל את הילד המיוחד הזה, את שליו.

לפני שנתיים, בחופשה בשוויץ נסענו ברכבת. מולי ישבה אישה שאינה שומרת תורה ומצוות. לידה ישבה ביתה בת ה 12 ילדה מקסימה לוקה בתסמונת דאון. והשיחה ביננו התפתחה. היא סיפרה שזו ביתה היחידה. היא לא הצליחה להביא עוד ילדים לעולם. היא סיפרה שלאחר הלידה הרופא התנצל שהם לא גילו במהלך ההריון את התסמונת. שכן ניתן היה להפסיק את ההריון.. האמא הזדעזעה ואמרה לו לרופא, אתה לא מבין שקיבלתי מתנה? אתה לא מבין שאני נבחרתי? ואני גאה בכך שאלוקים בחר דווקא בי להוריד לעולם את הנשמה המיוחדת הזאת?

הסיפור הזה והמכתב של גרייס אמא של שליו מחזיר אותי הרבה שנים לאחור. לשנות ילדותי. לאבישי. אח של חברה טובה שליוותה אותי בכל שנותי בבית הספר היסודי.

אבישי לוקה בתסמונת דאון. אני זוכרת איך בכל פעם כשהגעתי לביתה של החברה, אבישי היה רץ לקראתי, הוא זיהה אותי מרחוק והיה פוצח בקריאות שמחה.. אהבתי איך שהוא שיבש את שמי. הוא היה תופס בידי ומושך אותי אל תוך הבית פנימה. אהבנו החברה ואני להשתעשע איתו. להצחיק אותו..

ילד מלא באור ואהבה. ילד מלא בנתינה מכל הלב..

לפעמים ירדנו יחד לגינה שהייתה מרוחקת מספר דקות מהבית. הייתי גאה לתת לו יד ברחוב. רציתי שיחשבו שזה אח שלי שאני כל כך גאה בו.

סיימנו את בית הספר היסודי והם עברו לגור בעיר אחרת. בשנים הראשונות עוד שמרנו על קשר. אך אם הזמן הקשר התרופף.
הרבה שנים לא היינו בקשר, אך לפני מספר שנים בעקבות סיפור שכתבתי, החלטתי שאני חייבת להתקשר.
הרמתי טלפון. הילד הזה אבישי שהיום כבר מתקרב ל 40, זיהה את הקול שלי בטלפון. הוא ידע בדיוק מי אני. זכר פרטים שאני כבר שכחתי.

אין לי מושג למה עדיין לא נסעתי לבקר אותו. אולי הפחד שלא אוכל לזהות בו את הילד בן ה 6 ו-7 שהוא היה.

אך עכשיו אחרי שקראתי את מכתבה המרגש של גרייס, משהו שוב התעורר בי. מעניין אני לא חושבת הרבה על אותה חברה. אני חושבת על אבישי. אני חייבת לראות אותו..

אני אסע אל אותה עיר לא מאוד מרוחקת. אני אחפש את הכתובת. אני יודעת שאפגוש אותו. ברור לי שהוא יזהה אותי.

ואתם הורים יקרים, גם אם לפעמים נדמה לכם שאין לכם את הכוחות, שהנסיון הזה "גדול" עליכם, תזכרו שנבחרתם! כן אתם נבחרתם לגדל את הילד הזה. לכם הייתה ויש את הזכות המיוחדת הזו. אתם נבחרתם לקבל את המתנה הזו.

וזה לא משנה אם זה ילד תסמונת דאון, או קשב וריכוז, או כל התמודדות אחרת.

הרבה נחת..

וכן, מבטיחה לעדכן אתכם על הביקור…