בחודשים האחרונים יצא לכולנו לשמוע על הבעיות הכלכליות המאיימות על המשך הפעלתן של הסעות החינוך העצמאי באזורי הספר בארץ. כולם מדברים על המימון ועל החשיבות הרוחנית שבהסעת התלמידים ממקומות רחוקים אל בית הספר בשביל החינוך הטהור. אבל מה עם בטיחות התלמידים?

ממש כרגע אני רואה כותרת על עוד ילד שנשכח בהסעה בדרך הביתה מבית הספר, הוא אותר אומנם אחרי שעה. הזוי. אבל מה עם אותם ילדים שנפגעים כל שנה בעלייה או בעיקר בירידה מההסעה? הנהג חסר הסבלנות שהמשיך לנסוע גם כאשר המעיל נתפס בדלת או התיק נתקע בחריץ, או רכב שעקף את הטנדר ולא הבחין בילד שחצה לצד השני, וכל אותם סיפורים מזוויעים. האם מישהו יושב ודן על הדברים הללו ברצינות הנדרשת?

תשמחו לשמוע שבאמריקה זה עובד אחרת. נושא ההסעות לבית הספר הוא מוסד מקודש!

בטיחות התלמידים ניצבת בראש סדר העדיפויות. האוטובוסים הצהובים המפורסמים קודמים לכל כלי רכב אחר.

מונסי: זהירות כאן בונים – טורו הקודם של אפרים קמיסר

לתייר שרק נחת בארה"ב ייקח זמן קצר מאוד לקלוט כי אם הוא נתקע חלילה אחרי אוטובוס תלמידים צהוב ברחובות שכונת מגורים, הלך עליו…

החוקים ברורים מאוד. ברגע שהאוטובוס עצר להעלות או להוריד תלמיד, נפתחים לו משני צידיו ארבעה תמרורי עצור חשמליים זוהרים, ואסור באיסור חמור לעקוף אותו.

תלמיד יכול אף להמתין בצדו השני של כביש סואן, אך ברגע שהאוטובוס עצר לו, התנועה כולה עוצרת והתלמיד פוסע לו בשלווה ובבטחה אל האוטובוס.

נהג שינסה לעקוף אוטובוס ייתקל באפס סובלנות לא רק מצד שוטר שבמקרה ארב לו, אלא מכל נהג ועובר אורך אחר. זו עבירה חברתית חמורה ביותר.

ומתי אנחנו בארץ נתייחס לנושא הזה ברצינות? למה אצלנו אוטובוס תלמידים לא זוכה לכבוד וליראה הנדרשים?

ילדים נשכחים, נדרסים, איך אנחנו בכלל מגיעים לזה? מדוע לא השכלנו ליקר את הנושא ולייחד לו את החשיבות הנדרשת?

ראיתי הרבה מידי תהלוכות של הכנסת ספרי תורה לזכרם של ילדי הסעות תמימים. הרחובות היו חסומים וכלי הרכב עמדו בשקט והמתינו למעבר החוגגים. כמה חבל שהם לא עצרו אז, באותו רגע גורלי.