שר האוצר וחבר הקבינט נאם היום בוועידה הכלכלית לאומית 2014 של כלכליסט.

השר לפיד הדגיש כי "מבצע צוק איתן לא יכול להסתיים בהפסקת אש, אם עזה רוצה להיבנות מחדש, היא תצטרך להתפרק מנשקה."

השר לפיד התייחס להלאמת 4000 דונם מאדמות גוש עציון לטובת בניה ואמר:"תמכתי ואתמוך גם בעתיד בחיזוק גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, מדובר במחטף שלא הובא לקבינט ובעת הזו פשוט גורם נזק למדינת ישראל."

בנושא הכלכלי הוסיף שר האוצר: "מעמד הביניים הישראלי מרגיש היום שהמדינה מתייחסת אליו כמו אל פרה חולבת. אין כבר מאיפה לחלוב."

עוד הוסיף לפיד בנושא אי העלאת המיסים: "לא להעלות מיסים. מפני שעברו הימים שבהם בכל פעם שיש בעיה באופן אוטומטי מטילים אותה על האזרחים. במקום זאת עלינו להרחיב את הגירעון, לתת מענה לצרכים הבטחוניים ההכרחיים ודווקא בעת הזו לשפר את השירותים החברתיים וליצור מנועי צמיחה חזקים למשק."

להלן נאומו המלא:

מבצע "צוק איתן" הבהיר לכל אזרח ישראלי שאת הבטחון צריך לחזק. התקציב הבא לא יכול להתעלם משאלת המנהרות, או מן העובדה שבעודנו יושבים כאן נשמעים רעשי ירי ופיצוצים בישובי רמת הגולן. מצד שני, הוא לא יכול להתעלם גם מכך שהמושגים שלנו על חזית ועורף השתנו מן היסוד. גם את האזרחים צריך לחזק, את החינוך שלהם, הבריאות, הרווחה, הבטחון האישי. לעשות את שני הדברים גם יחד היא משימה קשה, אבל היא אינה בלתי אפשרית.
בשמונה השנים האחרונות, מאז קיץ 2006, נכפו על ישראל ארבע מערכות צבאיות שונות. מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועכשיו צוק איתן. רק העלות הישירה שלהן – בכסף מזומן – עומדת על 16 מיליארד שקלים לפחות. העלות העקיפה גבוהה כמובן הרבה יותר ועומדת על עשרות רבות של מיליארדים. תוסיפו לזה את עלות החרם האירופי ההולך וסוגר עלינו, את מחיר ההתנחלויות המבודדות וההגנה עליהן, ותבינו מדוע כל סבב צבאי כזה מחזיר אותנו אחורה בחינוך, ברווחה, בבריאות, בתעשיה.
אם אנחנו לא רוצים לחזור אחורה, מבצע צוק איתן לא יכול להסתיים בהפסקת אש. אנחנו צריכים לצאת ממנו לועידה איזורית, שתכלול את מדינות ערב המתונות – שחוששות לא פחות מאתנו מן האיסלם הרדיקלי – ותוביל למשוואה האומרת שאין שיקום בלי פירוז. אם עזה רוצה להיבנות מחדש, היא תצטרך להתפרק מנשקה.
בנוסף לכך, אנחנו זקוקים להתנהלות מדינית שקולה יותר, ולא לייצר מריבות מיותרות עם ארצות הברית ועם העולם. תמכתי ואתמוך גם בעתיד בחיזוק גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, אבל חלק מהתנהגות שקולה היא השאלה מתי ואיך עושים דברים. החלטות כמו זו שפורסמה אתמול, על הלאמה של 4,000 דונם מאדמות גוש עציון לטובת בניה, מעלה את השאלה: בשביל מה זה היה טוב דווקא עכשיו? מדובר במחטף שלא הובא לקבינט ובעת הזו פשוט גורם נזק למדינת ישראל. אנחנו אחרי מבצע צבאי, עומדת בפנינו חזית בינלאומית רגישה, גם ככה היה לנו קשה לשמור על תמיכת העולם, מה היה דחוף כל כך דווקא עכשיו לייצר עוד משבר עם האמריקאים ועם העולם?

קחו את ישראל 2014, תורידו ממנה את ארבעת סיבובי הלחימה של שמונה השנים האחרונות, באיזו מדינה היינו חיים?
היינו חיים במדינה שהתמ"ג שלה הוא אחד מעשרת הגבוהים בעולם, שאזרחיה מרוויחים יותר והכנסתם הפנויה גדולה יותר, שיש בה מיסים נמוכים ושירותים חברתיים טובים, כבישים וחינוך, בתי חולים ותעשיה, תיירות צומחת, בטחון אישי ובטחון סוציאלי.
ועדיין, אסור לנו כמובן להתעלם מן האיומים הבטחוניים שיש סביבנו. מהחמאס בעזה, התקדמות דאעש בירדן ובסוריה, אל קאעידה בסיני ועל גבול הצפון, מאה אלף טילים של חיזבאללה בדרום לבנון, תוכנית הגרעין של איראן והעובדה הפשוטה שסביבנו חיים מיליוני אנשים שרוצים לרצוח אותנו רק מפני שאנחנו יהודים.
תקציב 2015, שעלי להגיש לממשלה בעוד תשעה ימים בדיוק, נושא בחובו את דילמת חיינו: איפה לשים את הכסף? אם לא נשים אותו בחינוך, לא נגדל את הדור הבא של 8200, אם לא יהיה לנו 8200, הקסאמים ימשיכו לפגוע בבתי הספר של נחל עוז ושדרות ולא יהיה לנו חינוך.
אני רוצה להדגיש, כחבר הקבינט הבטחוני אני מבין לגמרי את הצורך לתת תשובות כלכליות לשורה של איומים בטחוניים חדשים. אתמול במועצה האיזורית אשכול, בשיחה עם תלמידים, נעמד ילד ושאל אותי אם הוא צריך להמשיך לפחד מהמנהרות. ילדים ביום הראשון של שנת הלימודים אמורים לחשוב על מערכת השעות ועל הילדה הכי יפה בכיתה, לא על האפשרות שמחבלים יבואו לרצוח אותם מתוך מנהרות טרור. אנחנו חייבים תשובה לילד הזה. כמו שאנחנו חייבים תשובה לילדים מהגן של דניאל טרגרמן זכרו לברכה בנחל עוז לגבי איום הפצמ"רים. כמו שאנחנו חייבים לרכוש עוד מעילי רוח לטנקים ועוד כיפות ברזל שיגנו על תושבי ישראל. כל הדברים האלה עולים כסף. יש במערכת הבטחון מקומות שבהם יש בהחלט שומנים שבהם אפשר לייעל ולחסוך, אבל אנחנו לא נחסוך אגורה על חיי אזרחים או על חיי החיילים שלנו.

בנסיבות האלה, עומדות בפנינו שתי אפשרויות. שתיהן לגיטימיות, שתיהן מגובות בלא מעט כלכלנים העומדים מאחוריהן.
האפשרות הראשונה היא לשמור על המסגרת התקציבית בכל מחיר. אם צריך לתת עוד כסף לבטחון או לשירותים האזרחיים, הפתרון הוא להעלות מיסים ולשמור על גירעון נמוך.
בעיני, זו אינה האפשרות הנכונה. כבר לפני המבצע הורגשה האטה בצמיחה במשק, והמערכה החריפה את המצב. הדבר האחרון שהכלכלה הישראלית זקוקה לו עכשיו הוא עוד מיסים ועוד קיצוצים. הנסיון הבינלאומי מהשנים האחרונות מוכיח שתקציבי צנע אינם מועילים. איך אמר אולי ריין, הנציב הכלכלי של האיחוד האירופי, "נמאס לי מהצנע." תקציבי צנע חונקים את הצמיחה, עוצרים יזמות, ויוצרים אווירה של חוסר סיכוי. אחרי מלחמה ממושכת, תקציב כזה עלול להיות הרסני ממש לאווירה הציבורית.
כלכלה היא גם פסיכולוגיה. מעמד הביניים הישראלי מרגיש היום שהמדינה מתייחסת אליו כמו אל פרה חולבת. בכל פעם שיש בעיה, חולבים אותם עוד יותר. אין כבר מאיפה לחלוב. חוסן לאומי מורכב משלושה דברים: מעוצמה צבאית, מחוסן אזרחי, ומאמון – אמון בהנהגה, אמון בכלכלה, אמון בזה שמתקיים בישראל משחק הוגן שבו בתמורה לעבודה קשה ולמיסים שלו האזרח מקבל חינוך לילדיו ובריאות להוריו והכנסה פנויה לעצמו.
מה שמוביל אותי לאפשרות השניה, והמועדפת עלי: לא להעלות מיסים, מפני שעברו הימים שבהם בכל פעם שיש בעיה באופן אוטומטי מטילים אותה על האזרחים. במקום זאת עלינו להרחיב את הגירעון, לתת מענה לצרכים הבטחוניים ההכרחיים ודווקא בעת הזו לשפר את השירותים החברתיים וליצור מנועי צמיחה חזקים למשק.
כי עלינו להכיר בזה שגירעון נמוך הוא לא מטרה בפני עצמה. גירעון נמוך נועד לאפשר לכלכלה מרווח ביטחון למקרה שיקרה משהו יוצא דופן. משהו כמו סופת הוריקן, או משבר גלובלי, או מערכה צבאית. הרי בדיוק בשביל זה עשינו את כל הצעדים הקשים בתקציב הקודם. כדי שאפשר יהיה להרחיב את הגירעון באירועים אקסוגניים – חיצוניים – שאין עליהם שליטה. אירועים בדיוק כמו מערכת "צוק איתן", שנמשכה 50 יום, ושבמהלכה נורו אלפי טילים על מדינת ישראל וגרמו לנזק כלכלי ולשיתוק וכמובן, והקשה מכל, מערכה שבמהלכה נהרגו 67 חיילים וחמישה אזרחים, ונפצעו 1,620 חיילים ו-837 אזרחים.
מה שעשינו בתקציב 2013-14 מאפשר לנו לספוג את רוב עלות המבצע כבר השנה, למרות שזוהי שנה שבה הרחבנו באופן משמעותי את תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה.
השאלה שעליה נועד תקציב 2015 לענות היא, איך אנחנו רוצים לצאת ממבצע צוק איתן ומתוצאותיו? והתשובה היא שאנחנו רוצים לצאת ממנו לא עם ייאוש מתגבר, אלא עם תקווה. תקציב הוא לא כלי לניהול מאזן טכני של הוצאות והכנסות. הוא הדרך של המדינה לבטא את סדר העדיפויות הלאומי שלה. הוא הדרך שלנו לתאר את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות. היעדים שלנו הם רמת חיים גבוהה, שיפור השיוויון, עזרה לאוכלוסיות המוחלשות כולל תוספת של מיליארד שקל לניצולי השואה, מאפשר מיצוי הפוטנציאל האישי של כל אחד ואחת מאתנו, וכמובן מחזק את הבטחון אישי.
תקציב 2015 לא צריך לשמר את הקיים, אלא לקחת אותנו למקומות חדשים. הוא צריך לסייע ביצירתה של כלכלה חזקה וצומחת, שיוצרת מקומות עבודה בפיריון גבוה, שבונה את העתיד הישראלי דרך מערכת החינוך, שמעודדת עסקים קטנים ובינוניים, שמחזקת את התעשיה והייצוא דרך סדרה של תוכניות שבנינו לעידוד החדשנות והתחרותיות של המשק ומכניסה אוכלוסיות חדשות – בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות – למעגל העבודה. זה גם תקציב שיעסוק באופן אינטנסיבי בהורדת יוקר המחיה דרך קייטנות החופש הגדול, שיפור תקציבי הבריאות, בניית 600 מעונות יום, הורדת מחירי המזון, והמשך העבודה שהתחלנו בה להורדת מחירי הדיור – דרך שורה של תוכניות להגדלת ההיצע וכן, גם דרך תוכנית מע"מ אפס לדירות חדשות, שתביא להורדת מחירי הדירות וגם תסייע בדיוק לאותם צעירים שלחמו עד לפני כמה ימים בעזה כדי להגן על חיינו.
ואחרי שנעשה את כל זה – ואנחנו נעשה את כל זה – אנחנו נצטרך לחזור בתקציב הבא, של 2016, למתווה יורד של הגירעון. וגם את זה אנחנו נשים על השולחן מראש כדי שיהיה ברור שלא מדובר בכלל, אלא ביוצא מן הכלל. אני לא כופר בזה שיש מחיר מסויים להעלאת הגירעון, וצריך פה בהחלט ניהול אחראי ומקצועי, אבל באנו לשנות סדרי עדיפויות, ולהעמיד במרכז הכלכלה והחברה שלנו את האדם העובד, את מעמד הביניים ואלה שרוצים להפוך להיות חלק ממעמד הביניים ועד היום לא יכולים היו לעשות זאת. לשינוי יש מחיר, ותמיד יהיו אנשים שחוששים משינוי, אבל כשנכנסתי לתפקיד קרא לי אליו שמעון פרס, שהיה בין השאר גם אחד משרי האוצר הטובים שהיו לישראל, ואמר לי דבר אחד: "תזכור תמיד שלא לעשות שום דבר זו גם החלטה, וזו בדרך כלל ההחלטה הכי גרועה מכולן."